פסק-דין בתיק ע"ע 40944-03-11

סגן הנשיאה יגאל פליטמן

1.   בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין ונציגי הציבור גב' נאוה קרניאל ומר יהושע ענר; תע"א 2635/03) מיום 5.10.2010, בו קבע בית הדין האזורי, בהתאם לתחשיבי המערערת, את הסכום שעליה לשלם למשיב עבור שעות נוספות.

כמו כן מכוון הערעור כנגד החלטות בית הדין האזורי שניתנו לאחר מכן בעניין תיקונו של פסק הדין האמור.  

השתלשלות ההליכים שהובילו לערעור זה

2.   המשיב הגיש תביעה לבית הדין האזורי לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, שעות נוספות והחזרי ניכויים משכרו. זאת, בגין שתי תקופות עבודה: התקופה הראשונה - מיום 1.7.1997 ועד ליום 15.1.2001; התקופה השנייה - מיום 1.7.2001 ועד ליום 4.4.2003. יצויין, כי בתקופה הראשונה ובחלק מהתקופה השנייה עבד המשיב אצל חברה אחרת, עד אשר זו נכנסה לפירוק מרצון. חברה זו היתה הנתבעת 1 בבית הדין האזורי.

3.   בפסק דינו מיום 14.2.2008 קיבל בית הדין האזורי את התביעה בחלקה, וקבע כך: התביעה כנגד הנתבעת 1 נמחקה. התביעה ככל שהיא נוגעת לתקופת העבודה הראשונה נדחתה כולה. לגבי תקופת העבודה השנייה קבע בית הדין האזורי כי על המערערת לשלם למשיב סך 1,000 ש"ח שנוכו משכרו שלא כדין, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 5.4.2003, וכן תשלום בגין שעות נוספות עבור כל התקופה השנייה, בהפחתת התשלומים ששולמו למשיב בפועל כשעות נוספות, ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין. יש לציין, כי בעניין השעות הנוספות קבע בית הדין האזורי בפסק דינו, כי הרכיב ששולם למשיב מדי חודש ושכונה "שעות נוספות גלובליות" ולאחר מכן "בונוס", ושהיה בסכום קבוע מדי חודש בחודשו של 955 ש"ח, לא היה מותנה למעשה בביצוע שעות נוספות בפועל, ולא הוכח כי אכן מדובר היה בתשלום עבור שעות נוספות גלובאליות. משכך נקבע, כי יש לראות בסכום קבוע זה כחלק משכר היסוד לצורך כל חישוב. לאור האמור קבע בית הדין האזורי כי חישוב השעות הנוספות המגיעות למשיב עבור תקופת עבודתו השנייה ייעשה כך ששכר היסוד יכלול בתוכו גם 700 ש"ח לחודש שכונו "אחזקת רכב" בתלוש, וכן הרכיב שכונה בתלוש "בונוס", כאמור. בית הדין המליץ לצדדים להעביר את החומר לחשב שכר או למנהל חשבונות מוסכם לצורך החישוב האמור, וככל שלא יגיעו הצדדים להבנה בעניין זה קבע בית הדין כי יהיו רשאים לבקש פסיקתא, כשכל צד יפרט את אופן חישובו. כמו כן חויבה המערערת לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח.   

4.   כנגד פסק דין זה הוגש ערעור על ידי המשיב. ביום 7.12.2009 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים (ע"ע 204/08) לפיה הערעור יצומצם לתביעה לגמול שעות נוספות עבור תקופת העבודה הראשונה בלבד, וכי המערערת אינה חולקת על חבותה כלפי המשיב גם עבור תקופה זו. הוסכם כי מחלוקת זו תוחזר לבית הדין האזורי. עוד הוסכם כי גם המחלוקת שבין הצדדים בנוגע לחישוב גמול שעות נוספות המגיע למשיב עבור תקופת העבודה השנייה תתברר ותוכרע על ידי בית הדין האזורי, על בסיס קביעותיו בפסק הדין מושא הערעור.

5.   ביום 5.10.2010 נתן בית הדין האזורי את פסק דינו השני, לאחר שבחן את תחשיבי הצדדים. בית הדין קבע כי מקובלים עליו תחשיבי המערערת לפיהם עליה לשלם למשיב סך 12,798 ש"ח עבור התקופה הראשונה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.1.2001. לגבי התקופה השנייה קבע בית הדין האזורי כי לא נותר כל סכום לתשלום. עוד נקבע כי המערערת תשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ש"ח בנוסף לסכום שכר הטרחה שנפסק בפסק הדין הראשון. 

6.   ביום 19.10.2010 הגיש ב"כ המערערת בקשה לתיקון החישוב שנעשה בפסק הדין לעניין קיזוז השעות הנוספות שקיבל המשיב עבור תקופת העבודה הראשונה. הבקשה נשלחה לתגובת המשיב. לאחר שחלף המועד להגשת התגובה ניתנה ביום 30.11.2010 החלטה המקבלת, בהיעדר תגובה, את הבקשה, ובה נקבע כי לאור הקיזוז לא נותר כל סכום לתשלום עבור התקופה הראשונה.

7.   ביום 12.1.2011 הגיש המשיב בקשה לביטול ההחלטה, משלטענתו כלל לא קיבל את ההחלטה לפיה נדרשת תגובתו. עוד טען המשיב, כי לגופם של דברים, אין מדובר בתיקון טעות חישוב בפסק הדין, אלא בעניין מהותי שאין מקום לתקנו בדרך זו, אלא בדרך של ערעור. בית הדין האזורי קבע בהחלטתו מיום 2.3.2011 כי החלטתו מיום 30.11.2010 מבוטלת, וכי דין הבקשה לתיקון טעות בפסק הדין להידחות, שכן אין מדובר בעניין טכני חישובי בו נפלה טעות סופר, אלא בעניין שיש לבודקו לגופם של דברים, תוך התייחסות עניינית לטענות הצדדים, דבר שלא ניתן לעשות בדרך של תיקון חישובי או על ידי תיקון טעות סופר. בית הדין קבע כי הדרך הנכונה הינה דרך של ערעור. משכך הגישה המערערת את ערעורה זה שבפנינו.

הערעור

8.   בערעורה טענה המערערת, כי בית הדין קמא נתפס לכלל טעות כאשר קבע כי על סמך תחשיביה עליה לשלם למשיב סך 12,798 ש"ח, בעוד שכוונתה היתה כי אמנם עליה לשלם למשיב סך 12,395 ש"ח עבור שעות נוספות בתקופה הראשונה, אלא שמסכום זה יש לקזז את הסכום שכבר שילמה למשיב בפועל עבור שעות נוספות בתקופה הראשונה, בסך 12,798 ש"ח. לפיכך ביקשה המערערת כי בית הדין יקבע כי למעשה לא נותר כל סכום לתשלום גם עבור התקופה הראשונה.

9.   המבקשת ביקשה עיכוב ביצוע של פסק הדין האזורי. בהחלטה מיום 16.5.2011 נקבע כי תשלום סכום הפסק יעוכב עד ההכרעה בערעור, בכפוף להפקדת הסכום בקופת בית הדין או הפקדת ערבות בנקאית בגובה הפסק.

10.              בישיבת קדם הערעור שנערכה בתיק זה טען ב"כ המשיב כי לא יכולה להיות טענת קיזוז לגבי התקופה הראשונה, שכן אם המערערת טוענת כי שילמה למשיב שעות נוספות גלובליות, הרי שמדובר באחיזת המקל בשני קצותיו. עוד טען כי גם אם ייערך קיזוז עדיין מגיע לו סכום מסוים עבור התקופה הראשונה, שכן בית הדין פסק בשיעור נמוך. ב"כ המערערת טען כי לא מדובר בקיזוז. בתום הישיבה הוחלט כי הערעור יתנהל על דרך של סיכומים בכתב.

11.              בסיכומיה טענה המערערת, כי למעשה המשיב לא חלק על הסכום של 12,798 ש"ח ששולם לו עבור שעות נוספות בתקופה הראשונה, וכן לא הגיש ערעור על פסק הדין ואף לא ערעור שכנגד, ומשכך אין הוא יכול לטעון כנגד קביעות שנקבעו בו.

12.              המשיב טען בסיכומיו, כי משעה שטענה המערערת עצמה כי שילמה לו שכר גלובלי, ברור שאין מקום לקזז תשלומים ששולמו לו בפועל עבור שעות נוספות. ובהתאם נפסק בפסק הדין האזורי כי מדובר היה בתשלום גלובלי המהווה חלק מהשכר. עוד טען, כי בהתאם להחלטת בית הדין האזורי מיום 2.3.2011 מדובר בטענות שיש לבררן כראוי, ולפיכך גם אין מקום כי ערכאת הערעור תבחן את טענת הקיזוז. 

הכרעה

13.              לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להתקבל בחלקו. עם זאת מצאנו כי יש להחזיר את התיק אל בית הדין האזורי, על מנת שידון בהתאם למפורט להלן.

14.              אמנם, בהתאם לפסק הדין האזורי הראשון, נדחתה התביעה לגבי התקופה הראשונה במלואה. אלא, שבהתאם לפסק הדין הארצי בערעור על פסק דין זה, הוחזר התיק אל בית הדין האזורי על מנת שידון בשאלת זכאות המשיב לגמול שעות נוספות עבור תקופת עבודתו הראשונה. בפסק הדין האזורי השני קבע בית הדין קמא כי הוא מקבל את תחשיבי המערערת, והורה לה לשלם למשיב סך 12,798 ש"ח. המערערת ביקשה לתקן את פסק הדין השני, שכן לדידה הסכום שנקבע אינו תואם את תחשיביה, וכן לטענתה היה מקום לקזז מסכום זה את השעות הנוספות ששילמה למשיב בפועל, כפי שנאמר גם בפסק הדין הראשון. בהחלטתו מיום 2.3.2011 קבע בית הדין האזורי כי אין בסמכותו לתקן את פסק הדין השני בדרך זו של היעתרות לבקשה לתיקון טעות, שכן אין מדובר בהשמטה מקרית או בתיקון טעות סופר, אלא יש צורך לבחון לגופן את טענות הצדדים, ולפיכך הדרך הנכונה היא דרך של ערעור. לפיכך הגישה המערערת את הערעור שבפנינו.